עונת הרחצה עדיין רחוקה מאיתנו, אך ניצני התביעות בשל תאונות בבריכות שחייה שאירעו בקיץ שעבר, כבר החלו להגיע למשרדינו. בשל ריבוי התאונות המתרחשות בבריכות השחייה, בחלקן קטלניות, ולאור המספר הרב של החוקים, התקנות, הצווים ופסקי הדין הקיימים בנושא, החלטנו לייחד את דף המידע הנוכחי לנושא תאונות בבריכות השחייה.

בריכות השחייה מיועדות למטרות בילוי, ספורט ונופש. הציבור המגיע לאתרי הספורט והנופש פחות עירני מטבע הדברים לסכנות ולסיכונים, במיוחד כשאלה אינם צפויים ואינם נראים לעין, בשל אווירת הנופש הבלתי מאיימת הקיימת באתר. זו אולי אחת הסיבות לכך, שבכל שנה קורים בישראל בממוצע 4.2 מקרי מוות מטביעה בבריכות השחייה וכ-50 מקרי מוות מטביעה בחופי הים.

ניתן לסווג את הסיכונים האורבים לנופשים באתרי הספורט והנופש לכמה קבוצות: 

א. סיכוני בטיחות – כולל טביעה, פגיעות כתוצאה מהחלקה, חבטות מקפיצה למים רדודים והתחשמלות.

ב. סיכונים בריאותיים- זיהומים הנובעים מתנאי תברואה לקויים במים ובמתקנים שסביבתם, כוויות והתייבשות מקרינת השמש והחום הרב, הרעלה מדליפת חומרים מסוכנים למי הבריכה, ועוד.

ג. קבוצת הסיכונים לבטחון הציבור- מפעילות חבלנית עוינת ומפעילות עבריינית.

התנאים הפיסיים בבריכת השחייה חייבים להתאים לדרישות החוקים והתקנות, הכוללים פירוט בדבר מבנה הבריכה הנדרש, גידורים מתאימים מסביב, תנאי כניסה וסימוני עומק. בנוסף, חלה חובת זהירות לתחזוקה תקינה של איזור הבריכה, כולל ריצוף מתאים ובלתי מחליק, מדרגות ומעברים מתאימים, מניעת מפגעי היתקלות שונים, מניעת צמחייה רעילה או קוצנית, נקיון השטחים שמסביב, סימונים ושילוט ברורים וכד'.

החקיקה העניפה המתייחסת לבריכות השחייה מפורטת ומגוונת, ונביא דוגמאות אחדות: 

צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחייה מוכרזות), התש"ל – 1970 שהוצא מכח חוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד – 1964 מגדיר מה הם – בריכה, מציל, מגיש עזרה ראשונה ועוד, ומפרט את הדרישות הנוגעות לנקודת הצלה, כולל מיקומה והציוד שיותקן בה, תחנת עזרה ראשונה, מתקני תברואה שיש להתקין, נקיון המים וטיבם, חובת גידור בריכת השחייה, סימון עומק המים, צבע הקרקעית, ועוד פרטים חשובים רבים. בתוקף סמכותו לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968 קבע שר הפנים בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה – 1995 כי בריכת שחייה הינה עסק טעון רישוי. בתקנות רישוי עסקים (בריכות שחייה ופארק מים) התשס"א – 2001 נקבע כי לא ינתן רשיון עסק לפי החוק לבריכת שחייה, אלא אם הוכרזה כמקום רחצה מוכרז. בתקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה), התשנ"ד – 1994 נקבעו פרטים טכניים רבים הנוגעים לאיכות המים המוזרמים לבריכה ואופן הסינון והחיטוי שלהם, התקנת מקלחות וחדרי שירות, הספקת צל, מספר המתרחצים המקסימלי, שילוט – כולל פירוט של כל השלטים הנדרשים ומקום הצבתם בבריכה, ועוד.

כהרגלינו, נביא להלן מספר קטן של דוגמאות מהפסיקה, לתביעות בשל תאונות בבריכות שחייה.

קפיצת ראש למים הרדודים 

התובע נפגע בראשו, כשביצע קפיצת ראש במים הרדודים של בריכת השחייה. ביהמ"ש המחוזי דוחה תחילה את טענת הפטור, שהועלתה ע"י הנתבעת, בהסתמכה על סעיפי פטור גורפים בהסכם אחיד, עליו הוחתם התובע עם הצטרפותו למועדון הספורט. מוסיף בית המשפט וקובע, כי על מפעילת בריכה לנקוט צעדים סבירים, כדי למנוע קפיצות מאיזור המים הרדודים. אמצעים אלה כוללים שילוט אזהרה, ופיקוח על קיום האיסור. בשטח הבריכה ומסביב לו היו מספר מספיק של שלטים מאירי עיניים, האוסרים על קפיצה למי הבריכה. השלטים מצויים בכניסה למועדון ובשטח הבריכה, והתובע היה מודע לאיסור הקפיצה.
כמו כן בית המשפט השתכנע, כי הנתבעת עשתה מאמץ סביר, כדי לפקח על קיום האיסור ועל יישומו. באותה שעה היו בתפקיד שני מצילים, שפיקחו והשגיחו במקום, וזה מספיק כדי לקיים פיקוח סביר. יש לזכור כי מדובר באדם מבוגר, אב לילדים, שקרא את השילוט, ובוודאי יודע ומבין אף ללא השילוט, או חייב לדעת ולהבין, כי אסור לו לבצע קפיצת ראש באיזור המים הרדודים. לפיכך נדחית תביעתו כנגד מפעיל הבריכה. {ת.א. (ת"א) 1689/78 מרדכי לימוני נ. מועדון הספורט רמת השרון (תק-מחוזי 91 (2) 1404)}.

* לעומת זאת, בפס"ד ועקנין הידוע, בית המשפט העליון קובע, כי הנער אמנם ידע, שבמקום בו קפץ המים רדודים, אך לא היה ער לסכנה הטמונה בקפיצה כזו. הסכנה שבקפיצת ראש למים הרדודים היא סכנה בלתי סבירה, אשר הקופץ לא ער לה, ואילו מפעילי הבריכה היו צריכים ויכולים לצפות אותה. היה על מפעיל הבריכה לשים שילוט, האוסר קפיצה במים רדודים, ולפקח על כך באמצעות מצילים. לגבי המועצה, בעלת המקרקעין, היא לא יצאה ידי חובתה, כשהעבירה את הפעלת הבריכה לידי מפעיל. המועצה מסרה לו את הפעלת הבריכה ללא שילוט, והמפעיל לא שינה דבר בבריכה ובאופן תפעולה, לעומת המצב הקודם בו המועצה היא שהפעילה את הבריכה. מה גם, שמפקח מטעם המועצה נכח במקום, וידע שלא חל שום שינוי בנוהלי הבטיחות, וכי לא ננקטים אמצעים למניעת הסיכון של קפיצה למים הרדודים. מכאן רשלנותם של הנתבעים.

בית המשפט מוסיף וקובע, שגם עוולת הפרת חובה חקוקה מתקיימת כאן. תקנה 50 (6) לתקנות רישוי עסקים, קובעת את החובה להתקין שילוט ליד הכניסה לחצרי הבריכה ובכל חדרי ההלבשה, לפיו הקפיצה למים מותרת רק מהדופן הצר של הבריכה בצד העמוק. המשיבות הפרו את חובתן החקוקה, והפרה זו גרמה לנזק, מכיוון שאילו הוצב שלט כנדרש, יש להניח כי מספר ניכר של מתרחצים היו נוהגים על פיו, והיה נוצר נוהג, לפיו קופצים רק למים העמוקים. ואז, סביר להניח שגם הניזוק היה נמנע מלקפוץ במים הרדודים. על התובע הוטל אשם תורם של 1/3, מכיוון שנער סביר בן 15, היה צריך לחוש בסכנה שבקפיצה למים הרדודים ולהמנע ממנה. {ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (פ"ד ל"ז (1) 113)}.

טביעה בבריכת שחייה 

פעוט בן שנתיים מצא את מותו בטביעה בבריכת שחייה. אביו של הפעוט שיחק כדורגל במרכז הנופש והספורט של המועצה, והאם וחברתה צפו במשחק. הילדים שיחקו בקירבת מקום, והגיעו לאיזור בריכת השחייה, שלא היתה מופעלת, והיתה מסביבה גדר. אולם בגדר היו פתחים, והפעוט נכנס דרך אחד הפתחים, הגיע לבריכה, ושם טבע. בבריכה היו מים, שעמדו תקופה ממושכת בבריכה, והמועצה לא דאגה לרוקנם, על אף שהבריכה לא היתה בשימוש.

בית המשפט קובע את אחריות המועצה, שלא דאגה לסגור את הפתחים, שאיפשרו לפעוט להגיע לתחום הבריכה. לגבי ילדים, בריכת מים היא דבר מפתה ומדיח, שמושך אותם ומהווה עבורם סכנה, שאין הם מודעים לה, והדבר מחייב את המחזיק בזהירות יתר, ונקיטת אמצעים למניעת הסכנה הנובעת מכך. בנסיבות המקרה, בו הכניסה הראשית לשטח הדשא היתה פתוחה, וצופים רבים, כולל ילדים, באו לחזות במשחק, היתה חייבת הנתבעת לצפות את האפשרות, שילד קטן יגיע לבריכה, שהגידור סביבה לא היה הרמטי. בית המשפט דוחה טענת הנתבעת, כי רשלנותה של האם היתה כה חמורה, עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לנזק.

היתה אמנם מידה מסויימת של רשלנות בהתנהגות האם, שלא השגיחה במידה מספקת על בנה הפעוט. אבל כשמדובר בניתוק קשר עין לפרק זמן של דקות ספורות, וכשמדובר בשטח שמיועד למשחקים של ילדים, וכשהבריכה עצמה היתה מוקפת גדר ומרחוק קשה היה להבחין שיש בה פתחים, וביחד עם הפעוט היה גם אחיו הגדול יותר, הרי אין לומר שרשלנות האם היתה כה חמורה ובלתי ניתנת לצפייה, עד כי היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

אי השגחה מתמדת של הורה על ילד קטן, היא בהחלט דבר נפוץ, שניתן היה לצפות את אפשרות אירועו בנתונים הקיימים. המועצה יצרה את מקור הסכנה, ואיפשרה לו להתקיים תקופה ממושכת, ולכן נקבעה אחריות המועצה. על האם הוטלה רשלנות תורמת של 20% משום שלא הקפידה על השגחה מספקת על מעשי בנה הקטן. {ת.א. (ב"ש) 380/88 עז' המנוח אייל קרחש ואח' נ. המועצה המקומית מזכרת בתיה (תק-מחוזי 91 (2) 1001)}.

החלקה בשטח הבריכה 

התובע החליק ונפל במדרגות היורדות לבריכת השחייה של המלון הנתבע, עקב רטיבות שהיתה במדרגות. בית המשפט קובע, שבריכה מעצם טיבה הינה מקום רטוב, ומדובר במים, ולא בנוזל או בחומר שהימצאותו על המדרגות המובילות לבריכה אינה טבעית. כל העולה מהמים חייב לעלות במדרגות, בעוברו למפלס העליון, אשר אף משמש למעבר מחוץ לקומת הבריכות. המתרחצים עולים במדרגות כשהם רטובים, ולא סביר לדרוש, שבעת שכל מתרחץ עולה ממפלס הבריכות במעלה המדרגות – שמורכב ממדרגות ספורות בלבד – יזדקק המלון להעסיק עובד ניקיון אשר יבוא אחריו וינקה את המדרגות או ינגב את המתרחץ. לפיכך, נקבע שאין אחריות למלון – בעלי הבריכה.

יחד עם זאת, פוסק בית המשפט לתובע סכום סימלי של פיצוי, בשל העובדה שלא היתה עזרה ראשונה במלון, וזאת לאחר שהצדדים הסמיכו אותו לפסוק לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984. {ת.א. (פ"ת) 3412/98 ליברמן יצחק נ. מלון רדיסון מוריה פלזה ים המלח ואח' (תק-שלום 98 (4) 149)}.

אורח במלון נפגע בעת שיצא מהמים הרדודים של בריכת המלון. כשעלה מהבריכה כלפי מעלה החליק ונחבט בידו. בית המשפט מציין תחילה, כי שאלת הימצאותם של שלטים המזהירים מפני החלקה איננה מעלה ואינה מורידה, שכן סכנת ההחלקה בבריכה היא ברורה וידועה. השאלה העיקרית היא, אם הריצוף הסמוך לבריכה מגביר את סכנת ההחלקה יותר מהרגיל בבריכות. נקבע, כי משלא צורפה חוות דעת של מומחה להוכחת טענת התובע, לפיה המשטח מחליק במיוחד, לא הורם נטל ההוכחה על ידי התובע. גם טענת התובע, כי ניתן היה להתקין על שפת הבריכה פסים מונעי החלקה – הינה טענה שלא הוכחה על ידי מומחה לבטיחות – ולכן התביעה נדחית.

מציין עוד בית המשפט, כי גם אם היה קובע שהמלון התרשל, היה אשמו התורם של התובע נכבד ביותר, ומגיע לכדי 80%. במקום חלק כמו בריכה, על התובע לנקוט זהירות יתרה. מדובר בסיכון רגיל שהכל מודעים לו.
על אף האמור, בחר התובע, שהיה מחוץ לבריכה ורצה להגיע לצד השני של הבריכה, לעשות דרכו דווקא דרך הבריכה, במקום להקיפה. הוא גם בחר לצאת מהבריכה לא דרך המקומות המקובלים שנועדו לכך ובהם הותקנו מדרגות, אלא ממקום כלשהו בבריכה שלא הותקנו בו מדרגות. הוא אמנם רשאי לעשות כן, אולם יציאה כזו חייבה אותו לזהירות מוגברת, שכן יציאה דרך המדרגות היא בטוחה ויציבה הרבה יותר מאשר טיפוס מהבריכה החוצה במקום שאינו מיועד לכך, אל משטח מחליק, כאשר יציבותו של היוצא עלולה להתערער, כפי שאכן קרה לתובע. {ת.ק. (ראשל"צ) 704/02 לוקס יוסי נ. מלון הרודס באילת ואח' (טרם פורסם. הופיע בסקירה משפטית חוברת 304)}.

סיכום

בדף מידע זה סקרנו חלק מהחוקים ומהתקנות, הקובעים בפירוט רב את הדרישות ממפעילי בריכות שחייה. עברנו גם על מעט מהפסיקה המגוונת הקיימת בנושא זה, שאינה תמיד אחידה. בחוות הדעת הרבות שנערכו ע"י פורום המומחים בנוגע לבריכות שחייה, נעזר המומחה במגוון הרחב של החוקים והתקנות על מנת לסייע בביסוס נושא האחריות. נשמח לערוך עבורכם חוות דעת של מומחה לבטיחות בבריכות שחייה, בשאלת הרשלנות בהפעלת בריכות שחייה, ובכל נושא אחר בנזיקין, באמצעות מיטב המהנדסים והמומחים לבטיחות של פורום המומחים.

ולסיום, מילת תודה למומחה שלנו לבריכות שחייה – מר ד. לבקוביץ', מחבר הספר "המדריך למפעילי בריכות שחייה", על הסיוע בהכנת דף מידע זה.

המידע נערך ע"י עו"ד יעל פאל-חזן.