עובד בן 64, הרים דלת ברזל במשקל 100 ק"ג, ביחד עם שלושה עובדים נוספים, ונפגע בגבו.

נשמע מוכר?
לאחרונה, ניכרת עלייה משמעותית בכמות התביעות המוגשות לבתי המשפט על ידי עובדים, שניזוקו בגבם כתוצאה מהרמת משאות.
בסקירה זו נראה, שהמצב המשפטי מורכב הרבה יותר משחשבנו, בהיעדר חוק או תקן מחייב בארץ, שיבהיר את סטנדרט הזהירות של המעביד, ועם פסיקה בלתי אחידה, שאינה מסייעת לנו בקביעה ברורה של שאלת אחריות המעביד בסוגיה זו.
פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל 1970 קובעת בסעיף 172 לה, כי "השר רשאי להתקין תקנות הקובעות את המשקל המקסימלי של משאות, שעובדים במפעלים או במקומות עבודה אחרים ירימו, ישאו או יניעו".

בסמכות זו לא נעשה שימוש לגבי עובדים בגירים, ולמרות שחלפו 32 שנה מאז הוטל על שר העבודה להתקין תקנות, ההוראה עדיין לא קויימה. אין בחקיקה הישראלית, למעט לגבי עבודת נוער, חקיקה בנושא משקל מקסימלי מותר ליחידה לנשיאה ביד. אין תקן ישראלי רשמי, שדינו כחוק, בנושא טלטול חומרים ביד. היעדר הלכה כתובה בעברית יצר צורך בקווים מנחים לפעולות טלטול משאות ידני.

אחד המומחים של "פורום המומחים", העוסק במתן חוות דעת של מומחה בתחום הספציפי של הרמת משאות, שימש כמרכז נושא "טילטול חומרים ביד" במוסד לבטיחות וגיהות, והוא תרגם מסמך צרפתי, שפורסם בצרפת על ידי המוסד לבטיחות הצרפתי. מאז פרסומו, הוא אומץ גם בארץ, והוא משמש כקו מנחה בתכנון פעולות של טלטול חומרים ביד, ביחד עם תקנים והוראות בטיחות אחרות, ממדינות שונות בעולם. מסמך זה קובע, לדוגמא, שמשקל מקסימלי ליחידה בטלטול ידני, מזדמן, לגבר בגיל 65-64 הוא 20 ק"ג. קיים מפרט מכון התקנים מפמ"כ 297, שאין לו תוקף משפטי ודינו כהמלצה, בנושא טלטול חומרים ביד. מפרט זה מתייחס למסמך אמריקאי הקובע שהמשקל המקסימלי הוא 20 ק"ג.

קיים מחקר השוואתי, בינלאומי, מפברואר 1997, הסוקר את הנהוג במדינות שונות. ניתן ללמוד מהמחקר, כי בכל מדינה נקבעו נורמות שונות, לגבי המשקל המקסימלי המותר לנשיאה לבגיר. לאור המספר הרב של תאונות העבודה כתוצאה מהרמת משאות, ניתן היה לצפות משר העבודה, למלא סוף סוף את המוטל עליו, ולהתקין תקנות שינחו את המעבידים בעבודתם ואת בתי המשפט בקביעת האחריות. הוראה המטילה על שר להתקין תקנות הינה חובה שבדין, ולכן ניסו מעבידיו של עובד שנפגע בגבו כתוצאה מהרמת פלטת עץ במשקל של 30 ק"ג, לטעון לרשלנות של המדינה, בכך שלא התקינה תקנות כאמור לעיל. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את טענת המעביד, וקבע כי גם במקרה שמחוקק המשנה אינו מקיים את חובתו להתקין תקנות, אין בכך בלבד כדי להטיל על הרשות השלטונית חובת זהירות כלפי הפרט שנפגע כתוצאה מהעדר התקנות. המעביד הוא שנושא בחובת הזהירות כלפי עובדו, והוא יכול היה לצפות את התוצאה מפעילותו הרשלנית, בין אם היו תקנות ובין אם לאו (ע"א (חי') 4758/98 אורנים סיילנסר בע"מ נ. מדינת ישראל – משרד העבודה. פ"מ תשנ"ט (2) 510). תמונת המצב מסתבכת עוד יותר, כשמנסים ללמוד על חובת הזהירות בסוגיית הרמת משא כבד מתוך הפסיקה הקיימת.

פסקי הדין בנושא רבים ומגוונים (ראה סקירה מורחבת של הוראות הבטיחות והפסיקה הקיימת בספר: "אחריות בשל פגיעות בעבודה", מאת: ד. אנגל, עו"ד י. פאל-חזן, מהנדס גדעון אנגל, עמודים 366-381.
לדוגמא, בעניין אליהו שטרית נ. סופרזול (ת.א. (חיפה) 8599/93 תק – שלום, כרך 97 (2) 3898) נקבעה אחריות מעביד בשל פגיעת עובד בגבו כתוצאה מהרמת משא של כ-26 ק"ג, תוך הטלת רשלנות תורמת של 20% על העובד, שנמנע מלמסור למעביד, על כאבי הגב מהם הוא סובל, והמשיך לעבוד כרגיל בהרמת משאות ללא מיכשור מתאים.

לעומת זאת, אם נחזור לקשיש שבסיפורו פתחנו סקירה זו, קובע בית המשפט העליון, כי משא של 100 ק"ג המורם על ידי ארבעה אנשים, לא ייחשב כבד מדי עבור אדם בן 64 (ע"א 214/58 אלקסי קירילין נ. אברהם סברנסקי. פ"ד י"ב 1727. ובחזרה לחיי המעשה.

אין ספק שמורכבות הנושא, כפי שראינו לעיל, מחייבת הזדקקות לחוות דעת מקצועית של מומחה לבטיחות, המתמחה באופן ספציפי בנושא זה, מכיר היטב את כל הכללים וההנחיות בישראל ובמדינות השונות בעולם, בקי בבדיקת שיטות העבודה ונוהלי הבטיחות בכל מקרה ומקרה, ויוכל לבסס היטב את עמדתו בשאלת האחריות או העדרה. הצורך במינוי מומחה בסוגיית הרמת משאות מתחזק עוד יותר, לנוכח העובדה, שמשקלו של המשא המורם, הוא רק אחד המשתנים המשפיעים על הסיכון לפגיעת גב. בין הגורמים הנוספים ניתן למנות את שיטת ההרמה, גילו, מינו ומצבו הבריאותי של העובד, גובה ההרמה, ועוד גורמים רבים אחרים.

נשמח לשתף אתכם פעולה גם בנושאים אחרים, בבחירת המומחה המתאים ביותר לתביעה בה הנכם מטפלים, מתוך המאגר הגדול והמגוון של המומחים העובדים ב"פורום המומחים".

בטיחות אינוש
המידע נערך ע"י עו"ד יעל פאל-חזן.